חסידות על מלכים א ב:א

ונקדים עוד דהנה אמרו רז"ל בברכות (דף י"ג ע"א) כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב, ומשני שאני התם דהדר אהדריה קרא. והנה באמת יש להבין הטעם מה שנא. אך הנראה כי אברם אשר קראו אביו ואמו, יכול להבטל וגם כן נכלל באברהם. אבל יעקב שהקב"ה קראו כן, כמו שפירש רש"י על ויקרא שמו יעקב (בראשית כה כו, ד"ה ויקרא), מעשה ידי יוצר לא יבטל וגם כי יהיה נבטל לגמרי. ודיוק הכתובים מורים על זה, כי שם נאמר (בראשית יז ה) והיה שמך אברהם, וכאן לא נאמר רק כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית לה י), והיינו בלשון תנאי שלא יקרא יעקב כי אם ישראל יהיה שמו, והבן. וגם פירושו שלא יקרא יעקב ר"ל רק בבחינה זאת, כי אם ישראל גם כן יהיה שמו, כי הוא ב' בחינות וישארו לנצח נצחים. והענין שידוע מה שדרשו רז"ל (ברכות דף ז' ע"ב) על אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), ומבואר בספרים כי השם לפי הנשמה ומקורה, ועל פי זה נ"ל טוב שם משמן טוב, על פי ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט ח), שהיא הנשמה, והגוף כפתילה, והשפעה הוא השלהבת. ועל פי זה מבואר יותר ויום המות מיום הולדו, על דרך שפירשנו למעלה כי אז הוא כך, והנה מאז היתה נשמתו בדרגא דיעקב, ואחר כך העלה את הגוף במדריגה זו שהיתה הנשמה בה מאז, ונעשה הגוף כלו נשמה ולא נשאר בו גוף, והנשמה העלה למדריגת ישראל ולא נשאר בו גוף, רק נשמה ונשמה לנשמה. והיינו דמבואר בזוהר (ח"א כ"א ע"ב) יעקב ומשה כחדא אזלנין, ועל פי זה נשאר ב' השמות, יעקב להגוף דהוא נשמה תתאה, וישראל לנשמה עילאה, לכך לא נעקר שם יעקב, והבן. והיינו דקאמר יעקב אבינו לא מת, כי הוא חי בחיים האמיתים וכמ"ש, אבל על שם ישראל לא יתכן לומר לא מת, כי היא הנשמה ומאי רבותא דידיה. ונקדים עוד כי מאחר שביארנו אין על שום צדיק שם מיתה עליו ממש, רק על הימים או העוברין או העתידין, רק זה בצד השלמות אבל לא בצד החסרון, כי בצד החסרון יוצדק עליו שם מיתה. והיינו אין צדיק וגו' ולא יחטא (קהלת ז' כ'), שפירושו מלשון חסרון כמו קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ טז). וידוע מה שפירשו אין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות ט"ו ע"ב), והנה יעקב זה שלם בכל מכל כל, והנה גם הם נקראו אבות מכח יעקב, כי ברא מזכא אבא (סנהדרין ק"ד ע"א) דהא הוא היה הבכור כנ"ל, ואל תקשה מאין צדיק בארץ, כי היה כלו נשמה וכלו דבוק למעלה, והיינו אין צדיק בארץ ר"ל שהוא עדיין בארץ ולא יחטא. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (פרשת לך, בראשית טו א) אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, על פי מ"ש בעל עיון יעקב בפסחים (דף קי"ז ע"ב) הטעם שחותמין רק באברהם, מפני שברא מזכה אבא והוא משולש בזכותם, עיין שם. וז"ש אנכי מגן לך, שבך חותמין מגן אברהם, וק"ל והוא קצת על דרך הרמז, ולך דייקא, והבן. ועל פי זה יתפרש בפרשה דילן הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, דאין לו מובן. אך הנ"ל דהא בבחינת יעקב גם כן הוא אב לכולנו, כאמרם בכל מקום יעקב אבינו, נמצא על כרחך בבחינת יעקב היה שלם בכל השלמות שאפשר להיות בגדר אנושי, וישראל למעלה מגדר אנושי, והיינו כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, והוא גם כן פירוש נאה בעזרת ה'. והא דאמר ועם אנשים ותוכל, לפי שמצד אלהות ודאי כיון דאין בגדרו, לאו דיליה הוא רק של רבו, רק עם אנשים, היינו מצד אנושי גם כן יכלת בעצמך, ועל כן ראוי לך השפע והעזר וכלו נקרא על שמך. והכי פירושו כי שרית עם אלהים, דהיינו שהלכת למעלה מגדר המלאכים והוי כמו נחלם בם ויוכל להם שהגיע למעלה מהם, וגם עם אנשים ותוכל, ולכך ראוי להקרא שמך ישראל שמורה על זה. והיינו דאמר הקבצו ושמעו בני יעקב, שבקיבוץ כולכם אתם בני יעקב כי יש בכם כל השלמות שלי, ושמא תאמר מה לכם לשמוע דברי התעסקו זה עם זה כיון שבקיבוץ כולכם יש בכם מה שיש בי, ואף על פי כן ושמעו אל ישראל אביכם, כי זאת אין בכם, ואביכם דהכא כמו האברך הנאמר ביוסף (בראשית מא מג), וכמו שדרשו בברכות (דף ד'.) בכלאב (שמואל ב' ג ג), דהיינו אב בחכמה, וכמו בנו בעור (במדבר כד טו), בנו בנביאות כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ק"ה.). ולכך מתחילה אמר האספו בסתמא, לפי שהיה רוצה לגלות את הקץ ולזה החשקות של אדם כוסף, ולכך לא אמר ושמעו, וגם אמר האספו דמשמע שלא בדרך ציווי רק מעצמו, וגם לא פירש שום טעם על מה שראוי לשמוע, רק כשנסתלקה שכינה והסכים לומר רק דברי תורה, הוצרך לומר הקבצו דרך ציווי וגם להזהיר על השמיעה, ואמר מצד שני דברים, אחד מצד שהם בני יעקב אף שבקיבוץ הם שוים לו בבחינה ההוא, מכל מקום הם בניו והוא אביהם וחייבים בכבודו, ועוד שאף בקיבוץ אינם רק בני יעקב, ואם כן ושמעו אל ישראל אביכם, ואביכם הנ"ל הוא על המדריגה של ישראל. ונקדים עוד מה ששמעתי דאיתא בספרים כי הקנה, רומז על עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה רק מוציא הקול, וושט דוגמת עולם הזה ששואב כל מאכל ומשקה, וכן כתב בעקידה. והנה לכך אין מגלין במרכבה (פסחים מ"ט ע"ב), שלא יתאמצו אותן הריקים מתורה הניגלית וממצות המעשיות, לדברים הרוחניים ההם שלא בהדרגה, ומשחית נפשו הוא יעשנה, כי אין לטייל בפרד"ס קודם שימלא כרסו לחם ובשר, והיינו דקאמר ר' נחמן ור' יצחק הוי יתבי בסעודתא, היינו כמו ויאכלו וישתו הנאמר מפורש בתורה. והיינו זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא כב), ומתבודדים במחשבתם, אמר ליה ר' נחמן לר' יצחק לימא מר מלתא, שיגלה אפס קצה מהשגתו שידעו מגדולתו ית'. א"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, כי הוושט צריך להיות מוקדם כי ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא ו), ללומדיהם לא נאמר כמו שדרשו רז"ל (ברכות דף י"ז), והיא סכנה עצומה כי בזה נלכד אחר. והנה כבר כתבתי דכינוי הסעודה הוי כמו אכילה ושתיה דקרא, ואם כן היינו כמו שכתבתי שנזדכך גם בנפש, ואז טעמו החיים האמיתים בגוף ונפש, וראו שיכול להיות להגוף חיים האמיתיים בצד השלמות, רק שהמיתה בצד החסרון. והיינו בתר דסעיד אמר עכשיו אני יודע שיעקב אבינו שהוא השלם הגמור, שעל זה מורה התואר אבינו כאמור, ודאי לא מת, לכך לא קא מקשה והאיך חנטו, כי אין כונתו לא מת מהחיות הגשמית, כי זה אינו חי לגבי השלמים, וההפרד ממנו לא נקרא מת, רק כונתו שנשאר גם הגוף חי בחיים אמיתיים ותענוגים הרוחנים, ולא יזיקהו הזיקות הגשמיות כמו אבחת חרב כי מה לו בזה, וכמו שהיה אדם יכול להביט מסוף העולם ועד סופו. אך קשה דמילתא דכדי הוא, כיון דחי בחיים אמיתיים לא היה ראוי לירא מתולעה וסרחון, א"ל מקרא אני דורש, ואם כן מתורץ הקושיא. וגם יש ראיה לדברי, דהא על ציווי החניטה כיוונתי בעזרת ה' לדעת האלשיך שפירש כדי שלא יעשוהו עבודה זרה כשיראו שאין שולט בו רימה וסרחון. ואני הוספתי נופך, דבזה הוציא מלבם גם מה שנשתרש בלבם מענינים אחרים שראו ממנו דברים פלאים, לכך הראה להם שהוא איש ולא אל כיון שנחנט כנ"ל. והיינו (ירמיה למ"ד) אל תירא יעקב ואל תחת ישראל, שקאי על יעקב אבינו מדקאמר הכא ואת זרעך כמ"ש המפרשים. ומה היא היראה. ועוד הכפל. ומה שמשנה מיעקב לישראל, ומתירא לתחת. ונראה דהכי פירושו דתחת לשון שבירה, כמו שפירש רש"י (בישעיה ז' ח') (אל) יחת אפרים מעם, והיינו אל תירא יעקב, ומה היא היראה ואל תחת ישראל, שלא תשבר ותחרב הקדושה הנוראה שבך בעשאם אותך לאלקי ח"ו, כי הנני מושיעך מרחוק היינו מארץ מצרים שהוא רחוק מארץ הקדושה אשר שם שער השמים והשפעת השגחתו ית', שאגלגל סיבות שלא יהיה כך, ואם כן מיושב הקושיא וגם ראיה דמקיש הוא לבדו לזרעו, דמה זרעו בקיבוץ כולם בחיים האמיתי', אף הוא לבדו בחיים האמיתי', והיינו הדברים דלעיל והוא כפתור ופרח בס"ד. ועל פי האמור תבין המאמר (בפרשת פנחס, במדבר כה יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, כי בשני הפכים טוב ורע אין שלום, רק למי שנזדכך חומרו. והיינו פנחס הוא אליהו (פרקי דר"א פמ"ז), שקיים בגוף ונפש, ועל פי זה תבין המשכון שנטל יעקב מאליהו הוא"ו, כי כל שם יש לו וא"ו קצוות, והוא"ו מורה השלמות בכל צד, ועדיין צריך לאותו דבר שיהיה שלום ואז יוחזר לו. וכן יעקב עתה לא נשלם עדיין בחינת ישראל על מכונו שהוא גוי אחד בארץ (שמואל ב' ז כז), וצריך להוא"ו כיון דיעקב מורה על הגוף כאמור, אבל כשיושלם בחינת ישראל וכולו רוחני, אין צריך לזה, וק"ל. (ועיין מ"ש בריש פרשת שמות בטעם הואוין שבקצת שבטים, על פי דברי אגרת שמואל שהוא"ו היא מקור הרחמים, עיין שם). ועתה נשים לב לפרש המקראות, ויחי יעקב, שאף יעקב חי בחיים האמיתי' היינו הגוף, ואף בארץ מצרים ארץ טמאה. ועוד יש לומר שעיקר החיות היה שם שלא היה לו שום דאגה ועצב וצער שמונע הדבקות כמו שהיה לו עד עתה, ואמר אחר כך ויהי ימי יעקב שני חייו וגו', אבל חייו של עצמו עדי עד, רק שהימים אשר צדיק בהם פעל מתו, ואמר אחר כך ויקרבו ימי ישראל למות. או בדרך הפשוט, שהימים קרבו למיתה שמתו ממנו, והימים הם העתידים, והיינו למות כמו לכלות שלא יהיה לו עוד ימים, ונקט ישראל דימים של ישראל הנעדרים ממנו הוי היזק טפי מהם והוי מיתה טפי. ועל פי זה יתפרש המדרש הנחומא ויקרבו ימי ישראל, א"ל הקב"ה חייך אתה נטמן ואין אתה מת. הנה תיבת אתה דייקא, ואמר בתר הכי היום קובל עליך לומר דהוא יקום, עכ"ל. והכי פירושו היום קובל עליך לומר שהוא יקום, דהיינו שהוא לבדו יקום בלי חברתך. ועוד י"ל שהיא יקום שאין מי שיעלהו. אך על זה קשה האיך שייך לקרא ימים העתידין ימי ישראל, כיון שאינם ימיו. וכן קשה בכל מקום דכתיב כהנ"ל כגון ימי דוד (מלכים א' ב א), ממה נפשך אי קאי על ימים העתידים קשה כמ"ש, ואי קאי על ימים העוברים, הא הם חיים וקיימים, כמו דכתיב (מלכים א' א א) והמלך דוד זקן בא בימים, (בראשית כד א) ואברהם זקן בא בימים. לכך נ"ל כמ"ש דאשמועינן תוקף החיים המתחדשים קודם מותו של הצדיק, שאז דבק באור פני מלך חיים, ובסימן זה ידע שימות מהר, כמו דאיתא בספר חסידים בצדיק שבא אור על ראשו וידע שכבר קרב זמנו, לכך מצינו בכמה תנאים ואמוראים שהתנבאו קודם מותן אף שלא היו נביאים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכל כך התגברות החיים היה, עד שימיו שעברו עד עתה היו קרובים למיתה נגדו, ואף שהיו גם כן חיים אמיתיים, ולא מבעיא ימי יעקב, אלא אף ימי ישראל ונקדים עוד מ"ש כי עיקר כונת יעקב שאמר אל תקברני במצרים, היה לכבוד השי"ת שלא יעשוהו עבודת אלילים, והנטפל לטובתו (ועיין מ"ש להלן במדרש ויבכו אותו מצרים שבעים יום, בראשית נ ג). והנה לטעם זה לא היה צריך רק שלא לקבר בארץ ההוא, אך בארץ אחרת אף שאין רחוק כל כך כמו ארץ ישראל, ואחר כך יעלוהו ודאי עמהם מקברו כמו שעשו לכל השבטים. אך שחשקתו היה להקבר תיכף במערה עם אבותיו, וגם שיוסף יטפל בו כנודע ממנהגי הקדושים אשר בארץ המה, אך אולי פן לא יניחני פרעה, על כל פנים זה יעשה שלא יקברנו במצרים. ואם כן השבועה היתה בוא"ו המחלקת, כדי שלא יוכרח לעבור ח"ו ופרעה לא יבין, ועל ידי כך יניחנו להלוך כמו שכתבו המפרשים. והיינו שאמר אל נא תקברני במצרים שהיא העיקר בעיניו לכבוד השי"ת שלא יהיה נעבד ח"ו, ושכבתי היינו ואני ידעתי שסופי לשכב עם אבותי על דרך פירוש רש"י, אבל לא כפירוש רש"י על הגויעה, רק על השכיבה במערה שיעלוהו עמהם, אך אני מבקש יותר, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם מיד אם אפשר, וק"ל. ומה שנאמר אחר כך ויאמר אל יעקב, כי ודאי האומר אל הנראה לו אמר דהיינו בחינת יעקב, אבל הוא התחזק במדת ישראל, והיינו ויתחזק ישראל שהבחינה ההיא התחזק כדי שהברכות יתקיימו יותר. ועוד יש לפרש יותר על פי מ"ש הרמב"ן כי אצל השלמים הנשמה מחיה להגוף, היפך ממנהגו של עולם, והיינו אמרם (ברכות י' ע"א) מה הקב"ה זן את כל העולם, אף הנשמה זנה את כל הגוף. והיינו ויתחזק ישראל אף שכח הטבעי אפס וכלה, חיזק בכח הנשמה ולא היה התחזקות טבעי כנ"ל, והבן.

במדרש (במ"ר פי"ח ג'-ח') קרח שפיקח היה ומטועני ארון היה, מה ראה לחלוק עם משה. עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצא ממנו וכו' (מובא ברש"י פרשה זו (במדבר טז ז, ד"ה רב), רק הא דמטועני ארון היה, אינו ברש"י רק במדרש). והנה המדרש הזה אומר דרשני. בהקדים מה דמוסיף נופך בבית שמואל אחרון פרשת אחרי על דברי האלשיך בפסוק (מלכים א' ב א-ב) ויצו את שלמה בנו לאמר, (מלכים א' ב ב) אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש וגו', ועל פי מה שפירש הרי"ף (בחידושי אגדות ריש מסכת ברכות) על הפסוק (משלי כג א) כי תשב ללחום את מושל וגו', דישיבה לשון עכבה כמו ותשבו בקדש וגו' (דברים א מו), עיין עליו. והיוצא מזה דעבודת האהבה היא עבודה מצד השכל, והאמת כדבריו דהא אף הבהמות יראים מפני המזיק להם, ועבודה מצד אהבה הוא שכלי דהא השכל גוזר השתעבד פחות לנכבד, ומכל שכן לאשר הטיב עמו עד אין שיעור ואין הפסק לטובתו, והבן. והנה לפי זה כיון שהכירו מעלת משה, הרי השכל גוזר להכנעת הפחות לנכבד ולא לחלוק עליו וגם מצד היראה רבה מאד היא, כמ"ש כבר על הזוהר דביומיהון דשבטים לא הוי תבע דינא, משום דהוי דחיל מקמייהו, דהיינו משום דהוי בבחינת בתי גוואי ראוי לירא מפניהם, אם כן הכי נמי במשה דידוע דהיה בבחינת עמידה, כדכתיב (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, ומכל שכן זה שמבין מדריגה זו. והנה ידוע מהיערות דבש הטעם דהארון צריך להיות בכתף דוקא, משום שהתורה בחינת בתי גוואי, אם כן ברור דודאי נלקח לזה אלו היראים וחרדים מאד והם בבחינת בתי גוואי, ואם כן הם הבינו מעלת משה, והבן. זה הוא קושית המדרש וקרח שפיקח היה ומטועני ארון היה, מה ראה לחלוק וכו', ר"ל מצד השכל דהלא פיקח היה, והן מצד היראה הגדולה דהלא מטועני ארון היה. והשיב תירוץ אחד לשניהם, דראה שלשלת גדולה וכו', אם כן החשיב עצמו יותר לנכבד, וגם לא היה ירא דסמך על זה. ומה שאמר עינו הטעתו, יש עוד כונה עמוקה, דהא קרח השיג בגדולת הבורא, דאם לא כן מנין לו כל הכבוד הזה להיות סוכה ברוח הקודש, ומכל שכן לפי מ"ש לעיל דהיה משיג ענין פרה אדומה, רק בשפלות בן אדם לא ראה. ובהקדים מה שפירש הרב הקדוש מו"ה אלימלך זצק"ל על המשנה (חגיגה, ב' ע"א) סומא באחת מעיניו וכו', היינו שרואה בגדולת הבורא ב"ה ואינו רואה בשפלות עצמו, פטור מן הראיה, כלומר יותר טוב היה אם לא ראה ולא ידע כלל, כי תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה). והיינו עינו דייקא הטעתו, ר"ל שראה רק בעינו אחת, דאלו היה רואה בשתי עיניו לא היה טועה, והבן. והיוצא מזה דאחר כל הכבוד והמעלה, צריך להתרחק מכל גאה וגאון. וכבר אמרנו הא דאמרו רז"ל (כתובות דף ס"ח.) כל המעלים עיניו מן הצדקה וכו', דהיינו דמעלים עיניו, הוא מחמת גובה וגאון שאין כבודו להשגיח בעניים ושפלים, לכך הוא כעובד ע"א, כמו שאמרו רז"ל (סוטה ד':) כל המתגאה וכו', על כן יש להשגיח על העניים והיה מעשה הצדקה שלום.

וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' (בראשית יח יז), ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' (בראשית יח יח), כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (בראשית יח יט). בב"ר (פמ"ט ב') מתן תורה גיליתי לו, גיהנם גיליתי לו, ודינה של סדום למחר איני מגלה לו בתמיה, עד כאן. ותמהו מאי שייכות יש דוקא למתן תורה וגיהנם, בהדי דינה של סדום. ונ"ל דהא רש"י (ד"ה המכסה) פירש המכסה אני, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו אני נתתי לו את הארץ וכו', ועיין רשב"ם איך נמשך לזה כי ידעתיו, וז"ל: המכסה אני וכו', ואני יודע שבניו ישמרו דרך ה' ויזכו להביא עליהם את אשר דבר לאברהם לתת להם את ארץ כנען, ואלו העיירות מנחלת בניו הם, ואיך אחריב קרקע שלו ושל בניו שלא מדעתו, עד כאן דבריו ופירושו נכון מאד. אבל קשה דלרשב"ם צריך לומר דארץ ישראל נחלת בניו הוא ולא שלו, והלא כבר נאמר (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו', וכן קודם ברית בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) לתת לך את הארץ הזאת. ומיהו לא קשה מידי, דבאמת כמה פעמים נאמר רק לזרעך נתתי וגו', כמו בברית בין הבתרים שם (בראשית טו יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו', וכן בפרשת העקדה (בראשית כב יז) נאמר וירש זרעך את שער אויביו, ובאמת לא נתן רק לזרעו, דכל ימיו הכנעני היה בארץ, ועל כרחך דעיקר הנתינה לזרעו. על כן בעיקר כריתת ברית, וכן בהבטחת העקדה שהם עיקר הקיום, נאמר רק הזרע, וכן אמר משה (שמות לב יג) אשר נשבעת להם בך וגו' אתן לזרעכם. והא דנאמר במקומות אחרים לך, היינו דברא כרעיה דאבוהו (עירובין ע' ע"ב), והוי כאלו נתן לו, ואף דרק בני בנים חשובין כבנים ולא יותר, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית כא כג, ד"ה ולניני) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, וכאן לא ירשו את הארץ עד כמה דורות ודור רביעי מיורדי מצרים, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית טו טז, ד"ה ודור) ודור רביעי ישובו הנה, עיין שם. מכל מקום האבות הם לכל הדורות כאב ממש לכל ישראל, ולכך אין קורין לאבות אלא לג' (ברכות ט"ז ע"ב), לפי שהן יסוד וקיומן של ישראל, וגם מבואר במפרשים דהוי כנחלתו מטעם הנ"ל, דלך היינו לאחר התחיה, והנה כדי שלא יקשה לאביהם שמשחית מנחלת בניו, צריך להודיע לו דהוא בעון יושביה כעת. והנה קיימא לן (גיטין י"ג ע"ב) דהמקנה למי שלא בא לעולם, לא קנה, ואף רבי מאיר מודה בזה וליכא מן דפליג, ואם כן אין מקום קושיא לאברהם, מיהו הא קיימא לן ב"ב דף קמ"ד ע"ב ובשולחן ערוך חושן משפט סי' ר"י (ס"א) דאם היה בנו, קונה משום דדעתו קרובה אצל בנו וגמר ומקנה, עיין שם. וישראל נקראו בנים למקום (שבת ל"א ע"א), ואף דמבואר שם ב"ב דף קמ"ח ע"ב בעובדא דההוא דאמר לדביתהו וכו', דכל היכא דלא מעברה לא קנה, וכן קיימא לן בשולחן ערוך חושן משפט סי' ר"י (ס"א), נראה דהיינו משום דלא ידע אם תלד לא גמר ומקנה, וזה לא שייך גבי השי"ת דיודע הכל וגמר ומקנה בבנו, והבן. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, כי הנה נאמר (בראשית ב ב-ג) ואעשך לגוי גדול, ובאמת הדברים תמוהין איך יעשהו לגוי גדול, ולא שייך לומר רק גוי גדול יצא ממך, ונ"ל דעל כן דרשו (ב"ר ל"ט י"א) משאני עושה אותך כבריה חדשה. ולדעתי זה הדבר אשר דברנו, כי הוא אב ממש לכל ישראל עד סוף כל הדורות, וכל אחד מישראל שייך בו לומר ברא כרעיה וכו', ולכך אמרו רז"ל (תנדבא"ר פכ"ג) דכל אחד מישראל מחויב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, והבן זה דברא כרעיה דאבוהו והוא והם איש אחד, ואם כן הוא בעצמו הגוי גדול הזה, והיינו (בראשית יב ג) ואעשך לגוי גדול. וזה שאמר הכתוב המכסה אני מאברהם וגו', והלא אברהם היו יהיה לגוי גדול, דהיינו שהוא בעצמו יהיה, והיינו הכפל היו יהיה, דאם הוי אמר יהיה, הוה אמינא דהכונה רק על שיצא ממנו גוי גדול, לכך אמר היו יהיה, ר"ל היו דהיינו הויתו, ור"ל בעצמותו יהיה לגוי גדול כנ"ל, ואם כן נחלתם הוא נחלתו וראוי להודיעו, ושמא תאמר גם הם איך יזכו דהוי לדבר שלא בא לעולם, לזה אמר כי ידעתיו כפירוש רשב"ם וכמ"ש דבבנו קנה, וז"ש הטעם למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה', דאז נקראו בנים למקום וכר' יהודה בפרק קמא דקדושין דף ל"ו (ע"א), ובזה ניחא מה דיש לדקדק לפירוש רשב"ם מה זה דאמר ושמרו דרך ה', הא לא נאמר שום תנאי בנתינת הארץ לזרעו. ולפי מ"ש אתי שפיר דלא קנו רק אם נקראים בנים, וזהו אם עושים רצונו של מקום. ועוד יש כונה בזה לומר אף דשרה עדיין לא מיעברה, לזה אמר כי ידעתיו שבודאי יהיה לגוי גדול, אם כן בכהאי גוונא קנה וכמ"ש לעיל, אם כן נחלתם היא נחלתו, והיינו דמסיים למען הביא ה' את אשר דבר עליו, עליו דייקא והבן כי נכון הוא בס"ד. ויש עוד מקום אתי לומר בכונת הפסוקים, על פי מה שאמרו רז"ל (ב"ב דף קט"ז.) כל מי שמניח בן כמותו לא נאמרה בו מיתה, כי נחשב כאלו חי, וכן כתב רש"י כאן (ד"ה למען) על בית אברהם לא נאמר וגו'. ועל פי זה מפרשים (מלכים א' ב א-ב) ויצו דוד את שלמה בנו לאמר, (מלכים א' ב ב) אנכי הולך בדרך כל הארץ, וכן מפרשים הפסוק (מלכים ב' ד א) ואשה אחת וגו' צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת וגו'. והיינו ואעשך לגוי גדול, כי עמך כולם צדיקים כי בעבודתנו לא עזבנו אלקינו. והיינו דברי המדרש ואעשך לגוי גדול כשיקבלו ישראל את התורה, כי אם הבנים הולכים בדרכי אביהם נחשב כאלו הוא חי, והיינו ואברהם היו יהיה וגו' כנ"ל, כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך ה', ואם כן ילכו בדרך אביהם ונחשב כאלו הוא חי, והיינו למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, עליו דייקא, ואם כן ראוי להודיע לו, והבן זה. ועל פי מ"ש יש לפרש המדרש הנ"ל, דהכי קאמר מתן תורה גליתי לו, ואם כן ידע דהוא והם אחד ואין ראוי לעשות שלא מדעתו, ואתי שפיר דמרומז בקרא הך דמתן תורה מהפסוק שנאמר היו יהיה לגוי גדול, על פי דברי המדרש הנ"ל על פסוק ואעשך וגו' כנ"ל, והבן. אלא דאכתי לא הונח לנו הא דאמר גיהנם גיליתי לו. וכדי לישב ולפרש כל דברי המדרש הנזכר, אפרש הא דמתן תורה גיליתי לו באופן אחר, גם כן על פי הדברים אשר כתבתי דהמזכה לבנו קנה אף שאינו בעולם, הנה יסוד דין זה הוא מטעם דזכין לאדם שלא בפניו (עירובין פ"א ע"ב), אבל אם הוא חוב, ודאי אינו מועיל קנין שלא בפניו, וזה ברור. והנה נ"ל דאף דשבח הארץ רבה היא, מכל מקום יש קצת חוב בחד צד, כי (במדבר יג לב) ארץ אוכלת יושביה היא אם אינם עושים רצונו של מקום, כי קדושתה רב, על כן היה אריות אוכלים בשמרונים (מלכים ב' יז כה), ואינה סובלת תועבה כמו שנאמר (ויקרא כ כב) ולא תקיא הארץ אתכם וגו', מה שאין כן אם ידורו במקום אחר ישבו אף אם יחטאו. אבל זה אינו, דגם זה בעצמו זכות, דמשום הכי צריכין לשמור דרך ה'. ועוד דלצדיקים טובה היא והם העיקר, והרשעים הם טפל ולא חיישינן אם חוב היא להם, ובעל כרחך הטפל נמשך אחר העיקר, ושמא תאמר מאן יימר הלא יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח כא) עלול לחטא והוי חוב, ואין חבין לאדם אלא בפניו (עירובין פ"א ע"ב), ולא נקנה הארץ כלל לזרעו, וזה אמר מתן תורה גיליתי לו וגיהנם גיליתי לו, כי במתן תורה נאמר (דברים כט יד) ואת אשר איננו פה. וכתבו המפרשים דהיינו משום דזכין לאדם שלא בפניו, וצריך לומר דהשי"ת זיכה לכל דורות ישראל בארץ הק' והם בניו עד סוף כל הדורות וכמ"ש. וגם י"ל דדור המדבר זיכו לבניהם, אף דקיימא לן בחושן משפט סי' ר"י דבן הבן לא חשוב כבנו לענין זה, ומכל שכן בהתרחק הדורות, מכל מקום י"ל כיון דהיה ס' ריבוא, זה כולל כל היצורים וגם כל הנשמות הוי כאלו כל הדורות היו אז. אבל יתכן יותר לומר דהשי"ת זיכה לכל הדורות והבן, ואם כן היסוד של מתן תורה הוא דזכין לאדם שלא בפניו, אף דחוב הוא לרשעים שנענשין, מכל מקום הצדיקים הם העיקר ורשעים הם טפלים. ולפי זה בלא ראיית הגיהנם, הוי י"ל דבאמת לצדיקים הוי זכות שקבלו את התורה, והמקבלים שכר כמצווים ועושים דגדול מאינו מצווה ועושה (קידושין ל"א ע"א), אבל לרשעים דחוב לגבייהו לא הוי כמקבלי התורה, ואם כן אין נענשים רק שמפסידין השכר, וכעין ששמעתי מפרשים על פסוק (תהלים נח יב) ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אבל יש אלקים שופטים בארץ, דבאמת נענשים הרשעים בעונש רע ומר, עד כאן. והיינו מטעם שכתבתי דהרשעים טפלים, וזה כבר ידע אברהם דראה הגיהנם בברית בין הבתרים עיין שם בתרגום יונתן, אם כן מזה מוכח דהצדיקים עיקר, ושפיר זכו הבנים בירושת הארץ צריך להודיע לו כדי שלא יקשה לו כשראה חורבנם בלי ידיעתו. והיינו דברי המדרש מתן תורה גיליתי לו, גיהנם גיליתי לו, ודינה של סדום איני מגלה לו, בתמיה ודו"ק. ועל פי זה אתי שפיר גם כן ושמרו דרך ה' אף שהוא נותן בלי תנאי, מכל מקום על אופן זה טובה היא, ולכך זכו, כנ"ל נכון בס"ד. ועל פי זה יתפרש (תהלים יד ז) מי יתן מציון ישועת ישראל, ועל פי זה נבאר מה שאמרו רז"ל (סנהדרין דף צ"ח ע"א) אין בן דוד בא אלא או בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב, דבדור שכלו זכאי ואין בהם חטא ראוי לבא, ובדור תערובות כיון שיש גם צדיקים הרי רשעים נטפלים אליהם, ואם כן הרי הדור בכלל הקבלה ונענשים על חטאם ומעכבים בחטאם הגאולה. אבל בדור שכלו חייב ואין ביניהם צדיקים כלל, אם כן חוב הוא לכולם ואין כל הדור בכלל הקבלה ואין ראוי לעונש, לכך בן דוד בא כיון שאין חטא בעולם. ועל פי זה אתי שפיר הפסוק דמייתי הגמרא (סנהדרין צ"ז ע"א) כולו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג יג), ופירש רש"י (ד"ה) כולו כלבן הארמי. וקשה טובא (א), למה דוקא נקט לבן, וכי לא היה רשע אחר בעולם. ועוד קשה מהו הלשון טהור הוא. ומיהו גם זה יש לישב דאיתא דבדור שבן דוד בא הקב"ה מוחל כל עונותיהם והבן, ולפי מ"ש יתישב גם כן. ועוד קשה למה נקט כולו הפך, לימא כולו לבן. ולפי מ"ש אתי שפיר הכל, דהטעם שאינם מתייחסים רק אחר יעקב ולא אחר לבן שיקרא על כל פנים אבינו מצד אם, היינו משום שאנחנו שומרי התורה מתייחסין אחר יעקב שומר התורה, וכמו שמפרשין במאמר (הגדה של פסח) מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וכו'. ועל פי זה נ"ל לפרש (בפרשת תבוא, דברים כו ה) ארמי אובד אבי, ר"ל שהוא אבד אותה המעלה שהיה נקרא אבי, ואם כן כשכלו חייב שאינם בכלל קבלת התורה כמ"ש, אז נהפוך הוא שמתייחסין אחר לבן ולא אחר יעקב. וז"ש כלו הפך לבן, היינו או כולו זכאי או כולו חייב והבן, ואז טהור הוא מן החטא כמ"ש ודו"ק. והנה דרשו רז"ל (ברכות דף ח'.) שערי ציון (תהלים פז ב), המצוינים בהלכה, והנה ודאי טוב יותר אם יבא בדור שכלו זכאי שאז יהיה בשמחה, וידוע מה שפירשו משיח מציאה ועקרב (סנהדרין צ"ז ע"א), ור"ל משיח יבא או בבחינת מציאה והיינו זכו, או בבחינת עקרב אם ח"ו לא יזכו, והבן. וכן מה שפירשו (ירמיה ח טו) קוה לשלום ואין טוב וגו', וידוע מ"ש (בחולין דף ק"א ע"ב) ולא נקראו בני ישראל עד שעת מתן תורה עיין שם, אם כן הדור שאינם בכלל הקבלה אינם נקראים ישראל. והיינו מי יתן מציון ישועת ישראל, ר"ל שיהיה ישועתם מחמת שיהיה מצוינים בתורה ובמצות דהיינו שיהיה דור זכאי, כי אם בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב כי יהיה בשמחה כמ"ש, וגם ישמח ישראל כי אז יהיה בכלל ישראל, וישמח ישראל בעושיו (תהלים קמט ב) במהרה בימינו אמן.